<h1>ספר האסופות מכת"י הלכ' נדה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
עוברות ומניקות שראו דם נדות הרי הן כשאר נשים נדות בין לז' נקיים בין לטבילה.
<h2>דף יב.</h2>
הגיע שעת וסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה טהורה לבעלה מכאן ואילך מאחר שהיא בחזקת טהורה ואינה צריכה לבדוק את עצמה בשעה שבא לשמש עמה. דתניא החמרים והגמלים והפועלים והבאים מן הדרך מבית האבל מבית המשתה נשותיהם להם בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישינות, במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו שהיא טהורה.
<h2>דף טז.</h2>
הגיע שעת וסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה טהורה לבעלה מכאן ואילך מאחר שהיא בחזקת טהורה ואינה צריכה לבדוק את עצמה בשעה שבא לשמש עמה. דתניא החמרים והגמלים והפועלים והבאים מן הדרך מבית האבל מבית המשתה נשותיהם להם בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישינות, במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו שהיא טהורה.
<h2>דף כ:</h2>
בשכל טוב. בשנים קדמוניות שישר' היו שרוים על אדמתם בימי הנביאים והחכמים שהיו מכירין את הדמים ומבחינים בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור כדכת' [דברים י"ז] כי יפלא ממך דבר וגו', וכת' וקמת ועלית וגו', וכת' ובאת אל הכהנים וגו', וכת' ועשית על פי התורה וגו', אבל בזמן הזה שאנו שרוין בארץ טמאה אין אנו יכולין לטהר את פעמינו בגלות לפיכך החמירו בית יעקב על עצמן והסכימו בני ישר' על ידיהן שלא להראות דם לחכם שאין בכל מקום חכם בקי מצוי מפני שלא יבאו בני ברית קדש לידי חיוב כרת קבלו עליהם להזהר מטומאת הנדה שהוא קשה לפני המקום וגזרו בין נדות בין זבות בין ספקות בין ודאות בין טועות בין יולדות בין מעוברות בין מניקות בין זקנות בין בחורות בין בתולות בין מפילות בזמן שרואות אפלו טפת דם כחרדל מכל מראה מין דם יושבות וסופרות ז' נקיים לאחר שיפסוק.
<h2>דף ל.</h2>
וביום מלאת מ' יום לזכר ופ' לנקבה לערב צריכה לפרוש מבעלה ואסורה לשמש אותה הלילה ואפילו אינה רואה שכך שנינו [פסחים קי"ג ע"ב] היושבת על דם טוהר אסורה לשמש, וכמה אמ' רבא עונה, מאי טע' הואיל והוחזק מעיין פתוח, כלומר הואיל שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה הלילה ולא תרגיש לפרוש כשם שלא הרגישה עד עכשיו ואם תראה הלילה טמאה היא.
מצאתי בספר של מורי' ה"ר אלעזר מעשה בה"ר אליעזר שראתה אשתו בימי טוהר שלה לאחר שספרה ז' נקיים וטבלה ושאל לרבי' חיים הכהן והתיר לו לשמש עם אשתו אע"פ שרואה, גם ה"ר יצחק שאל לרבי' תם והתיר לו כי דם טוהר מותר לגמרי עד מלאת ימי טהרה, וכן פסק רבי' סעדיה, לאחר ז' נקיים או לידה שאינה רואה בהם טובלת ומותרת לבעלה, אע"פ שרואה כל ימי טוהר שלה, וכן הלכה, ואין לסור ימין ושמאל כי הוא דם טוהר.
וכתב רבי' טוביה בלקחו הטוב בפרשת אשה כי תזריע על פסוק [ויקרא י"ב] וכפר עליה הכהן וטהרה, לאכול בזבחים, שהרי לבעלה היא טהורה, והשוטים אשר חדשו דתות שמקרוב באו ולא שערום אבותינו וטעו לומר בכל קדש לא תגע, זה בעלה, אם כן מה הפרש בין דמי טומאה לדמי טהרה, ואי משום דכת' קדש, הא כת' [שם כ"ז] ואיש כי יקדיש את ביתו קדש, ואם הקדיש אדם את ביתו לא תכנס בתוכו בדמי טהרה, אלא שקר בימינם, ואינו אלא דומיא קודש דמקדש כמו שדרשו רבותי' ע"ה [יבמות ע"ה ע"א], והדבר הזה כעניין השליל שהוא מותר וטהור לאוכלו ומפני אנינות הדעת אינן אוכלין אותו, כך יש מקומות שנהגו בדורות האחרונים שלא לשמש עד מלאת ימי טהרה, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא הרשות בידו, וכגון הלחם שהוא מותר והרוצה שלא לאכול מי מפצירו לאכול.
דין אשה שחל טבילתה בליל ט' באב אסורה לטבול עד לילה שלאחרי כן.
נדה שרואה דם תוך ימי אבלה מיד לאחר ז' ימי אבלה מותרת לרחוץ ולהחליף בגדיה ולטבול בזמנה. ואם פסקו ז' ימי לבונה בימי אבלה מותרת לטבול אע"פ שאסורה לבעלה עד לאחר ז' ימי אבלות.
טבילה בזמנה מצוה, דא' בפרק ב' דביצה [י"ח ע"א] א"ר חייא בר אשי א' רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת. וכן אמ' בפר' כל כתבי הקדש [קכ"א ע"א] שטבילה בזמנה מצוה. ודיוק וראייה מצ' אם הותזו על מלבושיו של אדם ממימי רגליו ורוצה לברך או להתפלל ומי רגלים מטופחים על מנת להטפיח יתן מים על בגדיו במקום שנטפחו מי רגלים על מנת לבטלן שאינו מכוין לצחצח אלא לטהר בעלמא כמו נדה בבגדיה. ורב האיי והגאונים אמרי אתתא שראת' נדה ושכיב לה שכיבא ואתרמי לה טבילה של מצוה בתוך ז' טובלת כדרכה ואינה חוששת דלא עדיפי ז' ימי אבלות מיום הכפורים וט' באב דטובלין כדרכן, וכן לעיניין כבוס וחלוף דלא עדיף ממועד דתנן [מו"ק י"ג ע"ב] ואלו מכבסין במועד, מכל מקום אסורה לשמש עם בעלה עד מישלם ז' ימי אבלות.
<h2>דף לא:</h2>
תניא ר' מאיר או' מפני מה אמרה תורה נדה [טמא' שבעה] משום שרגיל בה קץ בה, אמר' תורה תהא טמאה שבעה כדי שתהא חביבה עליו כיום כניסתה לחופה.
<h2>דף לג.</h2>
נדה ביום שפסקה סופרת ז' נקיים כמפורש לעיל, ואותן ז' יום שהיא מונה אינה מונה אותו יום שפוסקת לראות, אל' מונה חוץ מאותו יום שפוסק', שזה מנהג כותים שהן סופרין אותו יום שפוסקות לפיכך הם טמאין, דתנן בנות כותים נדות מעריסתן, ומפר' בגמרא לפי שסופרות יום שפוסקות למניין ז', לפיכך בנות ישר' נוהגות למנות ז' נקיים חוץ מיום שפוסקות בו, אם ראתה א' יום מונה ז' ימים והוא, ב' מונה ז' ימים והן, ג' ז' ימים והן. וכבר היו אנשים שנחלקו על רבי' שלמה שהיו או' יום שפוסקת בו סופרת למניין ז', והשיב להן אם כן אתם עושים בניכם ממזירין שעל כן בנות כותים נדות מעריסתן. והם השיבו לו מדרב אחא דא' אנן נמי נספריה דהא קיימ' לן מקצת היום ככלו. אמ' להם והלא תשובת רב אחא בצדו שהשיבו רבא אם כן וכו'. ואתם העידו אם רואה אפילו יום אחד מונה ז' נקיים ואותו יום שפסק' לא תמנה בכלל ז', וכן לב' וכן לג', וכן כל ימיה עד שתמנה ז' נקיים בלא יום שפסקה.
יש שפוסקין כרמי בר חמא דיום שפוסק' מונה לז' נקיים וקרא עליהם ר' שי' דבניהם כותיים דברייתא קתני בכותיים יום שפוסק' בו סופרת למניין ז', וכן נמי מביא ברייתא בשילהי מכילתי [ס"ט ע"א].
פליטת זרע הורה רבי' אליעזר ממץ אשה ששמשה עם בעלה יום א' וראתה בו ביום ופסקה (אפילו יום ג') צריכה לזהר אם תפלוט הזרע בלא דם [אפילו] יום ג' או ליל ד' היא סותרת ד[שש] עונו' שלמות בעינן בפרק ר' עקי' [פ"ו ע"ב], אבל מיום ד' ואילך כשיעברו ו' עונות שלמות אינה סותרת ז' ימי נקיים אם לא בראיית דם.
מספקא לרבי' מה שפסק ה"ר אליעזר ממץ דכל אשה לא תתחיל למנות ז' נקיים אל' ביום ה' להפסקה דאי לאלתר חיישי' פן תפלוט שכבת זרע ואין דרכה להרגישנו ותסתור, ולמה לי לאחמורי כולי האי כיון דלכולי עלמא לא סתר אלא יומו תשב ח' נקיים ממה נפשך, ובעז' צו' נפר' בפר' יוצא דופן.
דין אשה ששמשה ואחר כך תוך ג' ימים ראתה דם או כתם אינה יכולה לספור שבעה למחרת אלא צריכה להמתין ג' ימים אחר התשמיש, ואחר כך תתחיל לספור דהיינו יום חמישי (עד) [עם] יום שמושה דהלכה כרבנן [שבת פ"ו ע"ב] דבעינן (שתי) [שש] עונות לפליטה ובכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט והרי סותרת יום הפליטה, ואם רוצה להתחיל לספור למחרת ראיית דם או הכתם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או מוך שתכניס באותו מקום להסיר השכבת זרע ואז תוכל לספור למחרת.
<h2>דף לו.</h2>
מתקנת ר' זירא ואילך מחמרינן עלן ומחזקינן כל היולדות בין הפילה בין ילדה דייני לה כיולדת בזבה דילמא ראתה דם בשופי קודם לידה על כן נעשת זבה כר' זירא. והילכתא אין האשה טהורה לבעלה אחר ימי לידתה עד שתפסוק ראיית הדם ותמנה ז' נקיים, דחיישינן שמא ילדה בזוב והיא טועה, לפיכך האשה לאחר כשעברו עליה ז' ימי טומאה לזכר וי"ד לנקבה, אם פוסקת סופרת ז' נקיים בבדיקה בלא ראיית דם וטובלת, ואחר שטבלה יושבת על דם טהור שכל דמים שהיא רואה טהורים ומותרת לבעלה עד יום מלאת (ל' לזכר וס' לנקבה) [נ"ל ל"ג לזכר וס"ו לנקבה] מיום שילדה אע"פ שרואה דם קראו הכת' דם טוהר [ויקרא י"ב] עד מלאת ימי טהרה, ואפילו ראתה כל ל' יום של זכר וכל ס' של נקבה רצופין כולן דם טהור לה, ואפילו בדיקה אינה צריכה אלא תשמש ותלך ואינה צריכה לפרוש ומשמשת ביום ראייתה בלא טבילה, ויולדת נקבה אם פסקה בתוך שבועיים ללידתה סופרת ז' נקיים בתוך השבועיים עצמן ועולין לה אע"פ שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים מיהו לספירת ז' עולין לה שכך שנו חכמים [ל"ו ע"א] ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבותה וטובלת לאחר שבועיים ותשמש, אבל בתוך שבועיים אפלו פסקה אינה יכולה לשמש ואפלו ספרה בהן ז' נקיים דכתיב [שם] וטמאה שבועיים כנדתה, אבל לא ספר' ז' נקיים לעולם היא אסורה עד שתפסוק מראייתה ותספור ז' נקיים ותטבול, דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור, וכן נמי אם פסקה מן הדם ב' ימים או ג' (מוסיף) [נ"ל מסוף] ז' ימי טומאה משל זכר או י"ד של נקבה [מונה] עליהן משאר ימים הנקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה. וכן הלכה. דהא רבא סבירא ליה כההיא מתני' דקתני ימי לידת' שאינה רואה בהן עולין לה לספיר' זיבותה כדא' בבנות כותים, ופסקי' בשאלתות דרב אחאי הלכה כרבא משום דבכל דוכתא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם.
דין אשה יולדת שספרה ז' נקיים וקודם שטבלה ראתה, אין כאן חששא ובשביל כך לא סתר אם עדיין לא מלאו מ' יום [לזכר] או פ' יום לנקבה וטובלת לערב ליל שמיני ומשמשת.
<h2>דף נח:</h2>
בדיקת כתמים כל אשה אם בדקה בז' נקיים ומצאה כתם בחלוקה או בסדינה אם הכתם פחות מכגריס הוא חצי פול תולה במאכולת שאע"פ שלא הרגה אין לך מטה שאין עליה כמה טפי דמים, בין שהכתם עגול בין שהוא משוך וארוך טהור. אע"ג דתנן עד שתחת הכר שבדקה כנגד לבו ולא ראתה לאלתר מה היה עליו ולמחר מצאה הדם משוך טמא לר' אלע' בר' צדוק והלכה כמותו מאחר שלא עיינה בבדיקתה לאלתר עד למחר, אבל כתם הנמצא בחלוק או בסדין אפילו משוך טהור, אבל אם הכתם יותר מכגריס אם יכולה לתלות בשום דבר אם יש לה חבורה וגרב או בה או בבנה או בבעלה ששכבו עמה במטה או אשה אחרת ויודעת שיש לה מכה או גרב שיכולה להוציא דם תולה בהם או נתעסקה בצפור או בשאר בשר שיכול' לתלות שמשם בא הדם על חלוקה או ישבה בצד העסוקים תולה בהם וטהורה או אם החתול אוכלת עכברים או עופות ומביאות לכאן ולכאן טהורה, אבל אם אין מכה וגרב לא בה ולא באחר ששכב עמה ולא נתעסקה בשום דבר אדום אם הכתם גדול מכגריס של פול טמאה, כי מהיכן בא אם לא מן המקור, וצריכה לשמור עצמה ולבדוק היטב.
דין אשה שמצאה כתם או ליכלוך דם בחלוקה טמאה, ואם יש לה מכה או גרב שאם יסיר הקליפה תוציא דם תולה בו וטהורה.
אם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם, אם מצאה כתם על בגדה תולה בה וכשר. ואם ספרה ג' ימים נקיים ומצאה כתם כשר. אבל ימים הראשונים של ספירה נראה דבעינן נקיים בלא ספק שתדע שפסק דם המקור. אבל אם בודקת עצמה באותו מקום ומוצאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמא ואין לתלות במכה, ואם פיקחת לידע שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהור דם של בדיקה, אבל כתם של בגדה אינה תולה בה. ואפילו כשיודעת בודאי שהמכה מוציאה דם אינה תולה בה דם בשעת וסתה דאם כן לא תהא טמאה לעולם.
<h2>דף נט:</h2>
דין אשה שהשתינה (ומצתה) [ומצאה] דם בתוך מימי רגלים שלה טהורה.
<h2>דף סג:</h2>
ווסת זו היא דרכן של רוב הנשים שרואות מט"ו יום לט"ו יום, או מל' יום לל' יום, או מכ' יום לכ' יום, וזהו ווסת שאמרו חכמים שרגילה האשה לראות מזמן לזמן. הגיע יום שקבעה בווסת כבר ג' פעמים פורשת מבעלה עונה אחת סמוך לווסתה ובודקת תדיר, דקבעינן הלכה כר' מאיר שאסור כל עונת ווסתה ועונה או יום או לילה שקבעה בו ווסתה באמצע היום או בסוף היום פורשת מבעלה ובודקת את עצמה תדיר ולובשת חלוק לבן ומצעת סדין לבן על מטתה שיהא ניכר היטב אם תראה כלום. ואם בדקה וראתה טפת דם אסורה לבעלה עד שתטהר. לא ראתה כלום טהורה היא לבעלה ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה כלל. כיצד עונה, כגון אם היתה רגילה לראות בתחלת היום משמרת ופורשת מבעלה [בתחילת היום] ואינה משמרת סוף הלילה סמוך לתחלת היום, ואם היתה רגילה לראות בלילה משמרת כל אותה הלילה, ואינה צריכ' שמור בסוף היום סמוך לתחלת הלילה, דקסבר ר' יהוד' כניסת היום גרים וכן כניסת הלילה גרים. תני חדא ר' יהודה אוסרה לפני ווסתה עונה אחת ומתירה לאחר ווסתה, ותניא אידך ר' יהוד' מתיר' לפני ווסתה ואוסרה לאחר ווסתה, לא קשיא הא דרגילה לראות בסוף לילה הא דרגילה לראות בתחלת היום, דקסבר ר' יהוד' ווסתה בלילה אפילו בסופה אסורה כל הלילה, ואם וסתה ביום אפילו בסופו אסורה כל היום, א' רבא הלכה כר' יהודה.
הגיע שעת וסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה טהורה לבעלה מכאן ואילך מאחר שהיא בחזקת טהורה ואינה צריכה לבדוק את עצמה בשעה שבא לשמש עמה. דתניא החמרים והגמלים והפועלים והבאים מן הדרך מבית האבל מבית המשתה נשותיהם להם בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישינות, במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו שהיא טהורה.
<h2>דף סד:</h2>
תני ר' חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה. תניא משום ר' מאיר אמרו כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין.
ומותר לבעול בעילת מצוה בשבת ואפילו לכתחלה, שאינו מתכוין להוציא דם אלא לבעילה קמתכוין ולהנאתו ואע"פ שמוציאה דם מותר, דא' שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות הואיל ולא נתכוון להפיל צרורות אלא לכנס בפירצה פטור. ואמרינן [כתובות ו' ע"א] האי דם מפקד פקיד כנוס ועומד ואינו נבלע בפנים בית הרחם להיות יציאות הדם על ידי חבורה אל' הפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא ואינו מתכוין לעשות בניין אל' להנאת עצמו קמתכוין ופתחא ממילא הויא. וקיימ' לן הלכה כר' יהוד' דא' מקלקל הוא אצל הפתח, שהבתולה חשובה היא יותר מן הבעולה, וקיימ' לן נמי הלכה כר' שמעון דא' דבר שאין מתכוין מותר, והאי להנאתו קמכוין, לפיכך בועל בעיל' מצוה בשבת עד שיוציא דם, ואם בעל בין מצא דם בין לא מצא דם פורש. ואפילו למאן דא' טהורה פורש ממנה מיד. וכן השתא בזמן הזה קבעי הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש ואע"ג דטהורה ודם בתולים טהור.
<h2>דף סה:</h2>
הלכה בועל בעילת מצוה ופורש בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע זמנה לראות בין נערה בין בוגרת בין ראתה בין לא ראתה פורש. ואינו צריך להרחיק ממנה כאדם שמרחיק מנדה ממש, אלא פורש מתשמישו הוא בכסותו והיא בכסותה ולא ישמש עמה עוד בלילה ההוא, דאינה טמאה אלא מדרבנן שהרי דם בתולים טהור הוא, ומשום כבוד החתן לא רצו להחמיר יותר, ומשמרת ז' נקיים כדין שאר נדות, ואע"פ שלא ראתה דם אל' בשעת בעילה ראתה דם בתולים, דודאי דם בתולים כדם נדות חשבינן ליה, ומשום דאי אפשר למכה בלא צחצוחי זיבה דא' התם בשמעתא זאת בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים.
בספר התרומה. אע"פ שהוא דם טהור צריך להמתין ג' ימים לאחר התשמיש ואחר כך תתחיל לספור ז' ימי נקיים או תרחץ בחמין ותקנח עצמה ותספור למחרת. חתן פטור מקרית שמע מלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, משום דטריד בבעילת מצוה, אבל אם בעל חייב לקרות, והכונס את האלמנה חייב לקרות, ודוק' מקרית שמע שאו' בלילה סמוך למטתו אבל קרית שמע שבתוך התפלה חייב. אחר שבעל בעילת מצוה אומ' ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן שושנת עמקים בל ימשול זר במעיין חתום על כן איילת אהבים זרע קדש שומרה בטהרה וחק לא הפרה ברוך אתה י"י הבוחר באברהם ובזרעו אחריו ומקדש בני ישראל.
חתן שבעל בתולה ולא מצא דם בבעילתו נר' למורי ה"ר אלעזר שאעפ"כ פורש דאי אפשר לחבורה בלא [דם] אלא ששכבת זרע חפהו, ובזמן הזה שאינן בקיאין בבדיקת דמים אין להקל דרובן מן המקור, הלכך יש לחוש שמא חפהו שכבת זרע לדם תשמיש משהו, ובכבוס אין אנו בקיאין כדאיתה בפר"ק דכתובות [י' ע"ב], ואי אמרת לעביד גיהוץ מעבר ליה חומרתא, הלכך לדידן בין רואה בין לא הרגישה בראייה טמאה, וכן קבל מורינו ה"ר אלעזר מאביו ה"ר יהודה וכן מרבי' יב"ק ב"ר מאיר זצ"ל, אך רוב רבנים חלוקים עליו ואו' אינה טמאה אם לא שתראה בשעת בעילה ואז אי אפשר בלא צחצוחי זיבה, בעל ולא מצא ואחר כך בעל ומצא דם אפילו למאן דא' בפרק תינוקת טהורה, פורש ממנה מיד דבזמן הזה קבעינן הילכתא בועל בעיל' מצוה ופורש, אע"ג דדם בתולים טהור אי אפשר בלא דם טמא עמו, לכן בועל ופורש, הילכך הבועל את הבתולה אע"פ שרואה בתחלת ביאה לא יחוש אלא יגמור ביאתו ואחר כך יפרוש ותמתין ג' ימים לאחר שמוש פן תפלוט שכבת זרע בכל יום וסתרה יום הפליטה ואחר כך תתחיל לספור ז' נקיים דהיינו יום חמישי לשמושה, ואם רחצה בחמין לאחר תשמיש וקנחה עצמה יפה בתוך אותו מקום להסיר שכבת זרע אז יכולה להתחיל ולספור למחרת יום קנוח והרחיצה כדפרי', ואין סברא לחלק בין רואה דם מחמת עצמה בין רואה דם בתולין להצריך פרישה ג' ימים קודם שתתחיל לספור דאף בתולין החמירו לספור ז' נקיים, אם כן דין אחד להם.
מה שטובלת הכלה ליל רביעי או היום משום דתנן [כתובות ב' ע"א] בתולה נשאת ברביעי, כן נהגו עדיין לטבול ברביעי ואז מותר ליגע בה.
<h2>דף סו.</h2>
דין ראתה מחמת תשמיש מעשה שבא אדם אחד על אשתו וראתה דם בבעילה מיד, והתענה מ' ימים ולא אכל בשר ולא שתה יין ולא רחץ והיה לוקה בכל יום אחר תעניתו, ואחר כך אותה אשה עצמה סמוך לפורים טבל' ושמשה ובדקה עצמה לאחר יציאת השמש ונמצא דם על שלו ועל שלה אחר תעניתו כך נעשה לה ב' פעמים ונמצאת טמאה, וקודם תעניתו פעם אחת, ונשאל אם אותו האיש מותר באשתו או לא, ואם יגרשנה הפסידה כתובתה או לא, ואם מותרת בבדיקה אחר טבילתה או לא, אם היא מוחזקת שמחמת בעילה רואה דם ואסורה או לא. והשיב המורה אם ראתה בעת תשמיש ולא שמש יותר וכשטבלה אחר כך ראתה פעם שנייה מחמת תשמיש, וכשטבל' פעם שלישי' ראתה דם מחמת תשמיש אז אסורה לו, דא' במס' נדה ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונ' ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אל' תתגרש ותנשא לאחר, נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמש פעם ראשונה ושנייה מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה. אשת שמקנחת ומצאה דם על שלה ועל שלו אם אירע כך ג' פעמים תצא בלא כתובה, שאינה ראויה לתשמיש כשהיתה כך מתחלת נשואיה, אבל אם אירע לאחר שנשאת נסתחפה שדהו ויוציא ויתן כתובה ולא יחזיר עולמי' וצריך לעיין ולעשות הלכה למעשה.
דין אשה שראתה דם מחמת תשמיש אם על שלו על ערותו או בדקה עצמה אחר זמן כשיעור תשמיש [שמ]חייב אשם תלוי, ותשמש עוד שנייה ושלישית ואם רואה כעניין זה אסורה לשמש אליו, אך תבדוק בשפופרת של אבר ובתוכו מכחול ובראשו מוך אם אין דם בראשו טהורה דלאו מן המקור בא אלא מן הצדדין ומותרת לבעלה ואם נמצא דם בראש המוך בידוע שמן המקור בא ואסורה בין לבעלה בין ל[י]נשא לשיני כיון שהוחזקה ג' פעמים וגם נתברר שהיא טמאה, אבל קודם בדיקת שפופרת מותרת ל[י]נשא לשיני אע"פ שהוחזקה לראשון כיון שלא נבדק ולא נודע בודאי שמן המקור בא, אבל לא ראתה בסמוך לתשמיש בתוך זמן אשם תלוי מותרת לשמש אפילו פעמים רבות לאחר ספירת ז' נקיים. ואם רוצה תנסה הרפואה קודם שתהא מוחזקת שלש פעמים.
האשה שאמרה לבעלה טמאה אני ואחרי כן אמרה משחקת הייתי אינה נאמנת, וצריך לפרוש המנה, ואם נתנה טעם לדבריה שדברה בכעסה כן או שהיו שם בני אדם נכריים עמהם על השלחן והיא או' שעשתה לכבודו כדי שיפשוט להם הכוס תחלה או כיוצא בו נאמנת וטהורה.
מן יעקב אבינו למדו חכמים שאמרו שאם טבלה אשה ועלתה ופגעה בכלב לא תשמש עד שתחזור ותטבול, שלא תעמיד בן שפניו דומין לכלב, ואם פגעה בחמור או בעם הארץ לא תשמש שלא תעמיד בן שלבו טפש כחמור, אבל פגעה בסוס תעלה ותשמש, לכן היה ר' יוחנן עולה ועומד בשערי טבילה [ברכות כ' ע"א] שהיה יפה תואר וחכם כדי שיסתכלו בו בנות ישר' כשעולות מן הטבילה ותלדנה בנים נאים וחכמים כמוהו, וכן היה יעקב אבינו עושה היה מעמיד מקלות לפני הצאן והיה מסיר הקליפות מעל המקלות דכת' [בראשית ל'] ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים וגו', וכת' ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן וגו', לכך תהיו נזהרים כל בר ישר' ובת ישר' בשעת תשמיש שלא יהא לבם לאיש נכרי או לאשה נכרית ולא יהא מחשבתם ודבורם מן דברי נבלות שלא יהא ההריון כמותם, ולכך נהגו בנות ישר' כשעולות מן הטבילה שמנשקין חברותיהן או פוגעות זו לזו כדי שלא יפגע להן כאשר כתבתי לאחר טבילתם. ומסוכן הוא להשתמש במטה שפרוס עליה מיני צייורין פן תקבל הריון ותתעבר כמותם.
בנות ישר' הולכות לטבול בצינעא פן ירגישון בהן וטעם משום עין. ועוד בערובין בפר' כיצד מעברין [נ"ה ע"ב] גבי יושבי צריפין שמרגישו' זו בזו בטבילה על בנותיהם כת' [דברים כ"ז] ארור שוכב עם כל בהמה. פגיעה. כל אשה שטבלה אם פגעה בכלב ושמשה עם בעלה בניה מכוערין ופניהם דומה לכלב, פגעה בחמור בניה יהו טיפשין כחמור, פגעה בעם הארץ יהו עם הארץ, משום הכי הוה יתיב ר' יוחנן אשערי טבילה [ברכות כ' ע"א] שלא יפגעו בדבר טמא, פגעה בסוס תעלה ותשמש. מי שפוגע באשה דסלקא מטבילה אמרי' בפ' ערב' פסח' [קי"א ע"א] נימא הכי [תהילים ק"ז] שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך. אלמוד לך לידע במי פגעה אמו כשעלתה מטבילה. כל איש שאוכל בשוק והרוק יורד על זקנו ולשונו נפסק מלדבר אמו פגעה בחמור. אם אין ממש בדבריו ומשכח אמו פגעה בעם הארץ. אם הוא נאה ודבורו נאה ולומד הכל אמו פגעה בסוס. וכן ניהוגו של אותו בן, לומד ומשפיל קומתו ונשמעים דבריו. ואם מהפך מיד ליד ומהפך לשונו דע כששימש אביו נשק לאמו ויצא רוק מפיו. מי שאינה זהירה בנדותה קוברת בעלה ובניה. המשמש עם הנדה בניה לוקין בצרעת. המשמ' לאור נגד השמש בניו לוקין בבהרת, כנגד הירח בניו לוקין בבוהק, ולבסוף בצרעת, כנגד הכוכבים בניו לוקין בלשונם בליגלוג. המדבר בתשמישו דברים מכוערין בניו אלמים. חישבה באיש אחר או הוא באשה אחרת בשעת תשמיש בניה חרשים. נדה שגלחה צפרניה ודרס עליהם בעלה או אחר לוקה בשחין. מעשה באלישע כהן גדול שלא היו בניו מתקיימין מפני שלא היתה אשתו נזהרת מי פוגעה כשהיתה עולה מן הטבילה וכו', עד שפגעה גבריאל ושמשה עם בעלה בשמחה ונתעברה את ר' ישמעאל והיה דיוקנו דומה לו. על כן רגילין עדיין הנשים כשעולין מן הטבילה שפוגעין לחברתם שלא יפגע להם דבר טמא אחר טבילתם ומנשקין חברתן.
נדה דאורייתא הכי פירושא אשה שראתה טפת דם כחרדל טמאה כל שבעה ובלבד שתפסוק וסופרת ז' נקיים מיום שפסקה וטובלת לסוף ז' לעת ערב בעת צאת הכוכבים ומשמשת, ואותה טבילה הוא דאמרי' טבילה בזמנה מצוה. לסוף אותן ז' ימים הן נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה היא באותן הימים אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום, יום טהרה כנגד יום טמא וטובלת לערב שני ומשמשת. וכן אם ראתה שנים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום עד י"א יום. מכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבא ונוהגת בעצמה דין שאר נדה משעה שיוצאה י"א יום ואילך. ואותן הימים הן הלכה למשה מסיני. ואם ראתה ג' ימים רצופים באותן י"א יום בין בתחלה בין בסוף זו היא זבה גמורה ותשב עליהן ז' נקיים. ואם פסקה יום אחד באמצע השבעה סותרין כל מה שלפניה ומתחילין למנות מכאן ואילך ז' נקיים. וכן כל ימיה אם לא הספיקה להשלים ימי נקיותה. אבל לא פסקה (ימי נדותה לבא) נוהגת בעצמה כאשה בנדתה כמו שפירשנו למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל ז' מה שאין כן בזבה שאינה אלא שומרת יום כנגד יום. וחומר בזבה כשרואה ג' ימים רצופים יושבת ז' נקיים מה שאין כן בנדה שאפילו רואה כל ז' ופוסקת אותו יום שביעי טובלת לערב ומשמשת. עתה פירשתי י"א יום שבין נדה לנדה כדין תורה. ומתוך שראו בנות ישר' שבאות לידי ספק זיבה שאם היתה טועה במניין השבעה מכנסת ימי נדותה לתוך ימי זיבה וימי זיבה לתוך ימי נדותה, וכן כמה עיניינים כמפורש במסכת נדה. מתוך כך אמרו חכמים משום ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים ואפילו בתחילת נדתה ובראייה אחת, ומן התורה לא היתה צריכה לישב ז' נקיים שאפילו רואה כל ז' ופוסקת לערב טובלת ומשמשת והן החמירו על עצמן ועשו עצמן ספק זבות בראייה אחת ובטפה אחת לישב עליו ז' נקיים כדין זבה שלא תבאו לידי ספיקה. וכל דין כתמים נוהגין עתה בזמן הזה כמו שמפורש במסכת נדה בין לקולא בין לחומרא. עתה פירשנו מה טעם יושבת ז' נקיים.
מתקנת ר' זירא ואילך מחמרינן עלן ומחזקינן כל היולדות בין הפילה בין ילדה דייני לה כיולדת בזבה דילמא ראתה דם בשופי קודם לידה על כן נעשת זבה כר' זירא. והילכתא אין האשה טהורה לבעלה אחר ימי לידתה עד שתפסוק ראיית הדם ותמנה ז' נקיים, דחיישינן שמא ילדה בזוב והיא טועה, לפיכך האשה לאחר כשעברו עליה ז' ימי טומאה לזכר וי"ד לנקבה, אם פוסקת סופרת ז' נקיים בבדיקה בלא ראיית דם וטובלת, ואחר שטבלה יושבת על דם טהור שכל דמים שהיא רואה טהורים ומותרת לבעלה עד יום מלאת (ל' לזכר וס' לנקבה) [נ"ל ל"ג לזכר וס"ו לנקבה] מיום שילדה אע"פ שרואה דם קראו הכת' דם טוהר [ויקרא י"ב] עד מלאת ימי טהרה, ואפילו ראתה כל ל' יום של זכר וכל ס' של נקבה רצופין כולן דם טהור לה, ואפילו בדיקה אינה צריכה אלא תשמש ותלך ואינה צריכה לפרוש ומשמשת ביום ראייתה בלא טבילה, ויולדת נקבה אם פסקה בתוך שבועיים ללידתה סופרת ז' נקיים בתוך השבועיים עצמן ועולין לה אע"פ שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים מיהו לספירת ז' עולין לה שכך שנו חכמים [ל"ו ע"א] ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבותה וטובלת לאחר שבועיים ותשמש, אבל בתוך שבועיים אפלו פסקה אינה יכולה לשמש ואפלו ספרה בהן ז' נקיים דכתיב [שם] וטמאה שבועיים כנדתה, אבל לא ספר' ז' נקיים לעולם היא אסורה עד שתפסוק מראייתה ותספור ז' נקיים ותטבול, דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור, וכן נמי אם פסקה מן הדם ב' ימים או ג' (מוסיף) [נ"ל מסוף] ז' ימי טומאה משל זכר או י"ד של נקבה [מונה] עליהן משאר ימים הנקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה. וכן הלכה. דהא רבא סבירא ליה כההיא מתני' דקתני ימי לידת' שאינה רואה בהן עולין לה לספיר' זיבותה כדא' בבנות כותים, ופסקי' בשאלתות דרב אחאי הלכה כרבא משום דבכל דוכתא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם.
בשכל טוב. בשנים קדמוניות שישר' היו שרוים על אדמתם בימי הנביאים והחכמים שהיו מכירין את הדמים ומבחינים בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור כדכת' [דברים י"ז] כי יפלא ממך דבר וגו', וכת' וקמת ועלית וגו', וכת' ובאת אל הכהנים וגו', וכת' ועשית על פי התורה וגו', אבל בזמן הזה שאנו שרוין בארץ טמאה אין אנו יכולין לטהר את פעמינו בגלות לפיכך החמירו בית יעקב על עצמן והסכימו בני ישר' על ידיהן שלא להראות דם לחכם שאין בכל מקום חכם בקי מצוי מפני שלא יבאו בני ברית קדש לידי חיוב כרת קבלו עליהם להזהר מטומאת הנדה שהוא קשה לפני המקום וגזרו בין נדות בין זבות בין ספקות בין ודאות בין טועות בין יולדות בין מעוברות בין מניקות בין זקנות בין בחורות בין בתולות בין מפילות בזמן שרואות אפלו טפת דם כחרדל מכל מראה מין דם יושבות וסופרות ז' נקיים לאחר שיפסוק.
עוברות ומניקות שראו דם נדות הרי הן כשאר נשים נדות בין לז' נקיים בין לטבילה.
וביום מלאת מ' יום לזכר ופ' לנקבה לערב צריכה לפרוש מבעלה ואסורה לשמש אותה הלילה ואפילו אינה רואה שכך שנינו [פסחים קי"ג ע"ב] היושבת על דם טוהר אסורה לשמש, וכמה אמ' רבא עונה, מאי טע' הואיל והוחזק מעיין פתוח, כלומר הואיל שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה הלילה ולא תרגיש לפרוש כשם שלא הרגישה עד עכשיו ואם תראה הלילה טמאה היא.
מצאתי בספר של מורי' ה"ר אלעזר מעשה בה"ר אליעזר שראתה אשתו בימי טוהר שלה לאחר שספרה ז' נקיים וטבלה ושאל לרבי' חיים הכהן והתיר לו לשמש עם אשתו אע"פ שרואה, גם ה"ר יצחק שאל לרבי' תם והתיר לו כי דם טוהר מותר לגמרי עד מלאת ימי טהרה, וכן פסק רבי' סעדיה, לאחר ז' נקיים או לידה שאינה רואה בהם טובלת ומותרת לבעלה, אע"פ שרואה כל ימי טוהר שלה, וכן הלכה, ואין לסור ימין ושמאל כי הוא דם טוהר.
וכתב רבי' טוביה בלקחו הטוב בפרשת אשה כי תזריע על פסוק [ויקרא י"ב] וכפר עליה הכהן וטהרה, לאכול בזבחים, שהרי לבעלה היא טהורה, והשוטים אשר חדשו דתות שמקרוב באו ולא שערום אבותינו וטעו לומר בכל קדש לא תגע, זה בעלה, אם כן מה הפרש בין דמי טומאה לדמי טהרה, ואי משום דכת' קדש, הא כת' [שם כ"ז] ואיש כי יקדיש את ביתו קדש, ואם הקדיש אדם את ביתו לא תכנס בתוכו בדמי טהרה, אלא שקר בימינם, ואינו אלא דומיא קודש דמקדש כמו שדרשו רבותי' ע"ה [יבמות ע"ה ע"א], והדבר הזה כעניין השליל שהוא מותר וטהור לאוכלו ומפני אנינות הדעת אינן אוכלין אותו, כך יש מקומות שנהגו בדורות האחרונים שלא לשמש עד מלאת ימי טהרה, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא הרשות בידו, וכגון הלחם שהוא מותר והרוצה שלא לאכול מי מפצירו לאכול.
דין אשה יולדת שספרה ז' נקיים וקודם שטבלה ראתה, אין כאן חששא ובשביל כך לא סתר אם עדיין לא מלאו מ' יום [לזכר] או פ' יום לנקבה וטובלת לערב ליל שמיני ומשמשת.
פיסקי הלכות דרבי' שלמה בהלכות נדה. אמ' רבא תבעוה לנשא ונתרצית צריכה שתשב שבעת ימים נקיים קודם חופה שמא מתאות חמוד ראתה דם, שדרך אשה לְחַמֵד קודם [נשואין] ימים או עשור, ולכלהו אין אנו חוששין אם ראתה דם שהרי תטבול קודם בעילת מצוה, אבל ליום שביעי הסמוך לבעילת מצוה דהיינו ליל ראשון דחופה אנו חוששין שאם תראה דם לא מהניא טבילה לבעיל' מצוה שהרי צריכה ז' נקיים שלימים קודם חופה, הילכך היא צריכה שתהא לובשת לבנים כל ז' ימים שקודם חופה, ופורסת סדינין לבנים על מטתה ובודקת את עצמ' פעם אחת או פעמים ואם לא ראתה בהם טובלת בלילה קודם ליל חופתה, ושמא ראתה דם שנה או שנתים בימי בתוליה ולא טבלה מטהרת עכשיו בטבילה זו, ואם לא שמרה ז' נקיים קודם לכן לא תבעל בלילה הראשון עד שתשמור ז' נקיים מיום ראשון ואילך, שמא ביום שלפני החופה ראתה דם מחמת חמוד. ובפירוש א' רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה צריכה לישב ז' נקיים, שכן דרכן שרואות דם מחמת חמוד בשעה שמתרצות לחופה וכד מטיא אותו זמן רואות דם מחמת חמוד ושמא ראתה אתמול ולא מהניא לה טבילה דהשתא דאתיא לידי בעילה לאורתא, או שמא למן היום שנתעסקו להנשאה וקיימו את דבריהם לא הוו ז' נקיים, הלכך צריכה לישב ז' נקיים שלמין קודם חופה. וצריכה טבילה חמורה במים חיים קודם כניסתה לחופה. [...] [תוספתא דזבים פ"ג ה"א] חומר בזב מבזבה שהזב [טעון ביאת] מים חיים מה שאין [כן בז]בה.
הנדה והיולדת והמפלת טמאות לקוץ חלה, ואסורות לבעליהן ליגע אפילו באחד מאבריה, ואסורות לקשט ולהתנאות לפניהם, ואסורות להרבות שיחה עמהם, מפני הרגל עבירה. כלים שהנדה נוגעת בהן בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה שהרי בני אדם בזמן הזה מטמאין בקבר ובאהל המת ובמת ובשרץ ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכינו מים טהורים לטהרינו. וכלים שהנדה נוגעת בהן מותרים ליגע בהן ולהשתמש בהן, אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלי' בקערה ביחד ולא משיורי קערה, ואין יושבין אצלה על מושבה, ולא ליגע בבגדיה, ואין מקבלין מידה כלום, אלא על ידי אחר, או שישים אותו מידו על הקרקע, ונותנין לה כלי לשתות בו, וקערה ומפה וסדינין וכרים וכסתות להשתמש בהן בימי נדותה, ולעת טהרתה מכבסת אותן בגדים שיש עליהן כתם, וגם המכסה אשר תכסה בה, ושאר כלי שמושה מדיחין במים, וזה המנהג הוא יפה לנהוג מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא. ויש נשים שנמנעות עצמן מליכנס בבית הכנסת בימי נדותן ואינן צריכות לכך, אם מפני שהן סבורות שבי' הכנסת יהא כבית המקדש אפילו אחר טבילה מה טעם נכנסות בו, והלא מחוסר כפרה שטבל והעריב שמשו אם נכנס בו חייב כרת, ואם בית הכנסת כמקדש למה יכנסו בו לעולם עד שלא הביאה קרבן, ואם אינו כמקדש תכנסו ותתפללו בבית הכנסת, ועוד שהרי כלנו טמאים ונכנסין שם להתפלל הא למדת שאינו כמקדש ויכולות לכנס שם, ואעפ"כ מנהג יפה הן עושות שאינן נכנסות שם לפי שהוא מקום טהרה, וגם הנשים אחרות מונעות עצמן מלהתפלל אחורי אשה נדה בעוד שהבגדים טמאין עליה. וכשר המנהג וכדאמ' אבעל קרי [ברכות כ"ב ע"א] שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה, וכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו ומינה נלמד אשארא. שאלו מרב יהוד' גאון מהו למיעל ומצלי בבית הכנסת אשה בנדתה, וא' להו שפיר דמי.
מנהג בני אדם שקורין לאותן ז' ימים האחרונים ימי לבונה, לפי שרוחצת בחמין ולובשת בגדים לבנים ומטהרת עצמה מן הטומאה, ואוכלת ושותה עם בעלה, ועושו' לבעליהן כל מלאכות שהאשה עושה לבעל' כגון מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. תשובה זו השיב להם המורה שאינן נוהגות כראוי, ממה ששנינו בפרק קמא דשבת [י"ג ע"א] כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, פי' כיוצא בו לעשות הרחקה לעבירה אמרו לא יאכל זב עם הזבה וכל שכן טהור עם הזבה מפני הרגל עבירה, מתוך שמתייחדין יבא לבעו' זבה והיא בכרת, ותני עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמ' להם כת' בתורה [דברים ל'] כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי שקרא ושנה ושמש תלמידי חכמ' מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה שם אדם שמשיבה דבר, פעם אחת נכנס אליהו זכ' לטוב אצלה א"ל בתי בימי נדותך מהו אצלך א"ל חס ושלום אפלו באצבע קטנ' לא נגע בי, בימי לבונך מהו אצלך א"ל אכל עמי ושתה עמי וישן עמי במטה בקירוב בשר אבל לא עלה בדעתו לדבר אחר, א"ל ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהתורה אמרה [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב וגו', כי אתא רב דימי א' במטה אחת הואי, במער' אמ' סינר מפסיק בינו לבינה. פי' שמש תל' חכמ' היה מראה להם בידו סתימת המשנה וטעמה והוא נקרא תלמוד, ובאותו זמן כשהיה זה המעשה לא היו עדיין מוחזקות בדין תורה שהרי אותו מעשה היה בעת התנאים כדקתני התם דתני' מעשה באדם וכו', ואותה חומרא שהחמירו מימות ר' זירא ואילך היתה דא"ר זירא בנות ישר' החמירו וכו', ובימי ר' מצינו בפי' שלא היתה החומרא, דתני' בפ' אחרון דנדה [ס"ו ע"א] התקין ר' שאם ראתה יום אחד תמנה ז' ימים והוא, ראתה ב' ז' והן, ג' ז' והן. ותקנה זו של ר' אינה דוחה אותה של ר' זירא. הא למדת שהלבון של אותו תלמיד לא היה אל' לבון כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה, וצריכה להיות לובשת לבנים ולבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה, שמן התורה הן אסורות אותן ז' נקיים, והיינו דקא' לה ואל אשה בנדת טמאת' לא תקרב, דטמאה גמורה היא לכל תורת נדה עד שתבא במים ותטבול. בתו' כהנים [מצורע פ"ט הי"ב] מעשה של אותו תלמיד במטה חדא הואי ורחבה ולא בקירוב בשר הואי וסבר דהכי שרי. סינר מפסיק בינו לבינה, פי' פורצינט בגד חוגרת שמגיע לה ממתנים ולמטה. וכן מנהג הנשים שעושות חלוקיהן משני פרקים ממתנים ולמעלה וממתנים ולמטה. הרי משנה הרי ברייתא שמתוכן אתה למד שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים לבנים באותן ז' ימי נקיים וצריך שיהו נקיים בלא ראיית דם, ואעפ"כ אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול במים חיים, לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין, ואע"פ שעשתה כל זה אסורה היא לבעלה, כדתנן [כתובות ס"א ע"א] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת כוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מפני שבאלו מלאכות יש חמוד ומתוך חמוד באין לידי עבירה, וכל זמן שלא טבלה ישנה בהכרת ואע"פ שישבה ז' נקיים, ואפילו אם תשב אלף ימים נקיים לא יצתה מטמאת' עד שתטבול, כדא' [נדה ס"ז ע"ב] ואחר תטהר, אחר מעשה הטבילה תטהר. ר' היה נוהג אפילו במגיע מפתח מידו לידה או שום דבר היה פורש. ואם תאמר וכי מאחר שמצינו שהנדה מטהרת בטבילה שעושה מה טהרה עושה קודם לכן בחמין. דע והבן שהנשים בדו מלבן זאת ההוראה, לפי שבשעת טומאתן מחליפות בגדיהן ולובשו' בגדים מכוערין להתגנות בעיני בעליהן שלא יבאו לידי הרגל עבירה, ואחר שפוסקות מונין ז' רוחצות ולובשות בגדים נאים לפי שקשה להן להתגנות כל כך לפני בעליהן, וגם ראו כתוב ימי לבון הנשים התחילו לומר אלו הן הימים שדברו חכמים והתחילו לעשות המעשה קבע והנשים היו משרתות את בעליהן באותן הימים. ויישר כחה של האשה שאינה מתלבנת ואינ' רוחצת ומתגנה לעולם לבעלה עד שתטבול. וכשם שישנה בהכרת בעת טמאתה כך ישנה נמי בהכרת עד שתטבול לפיכך לא תלבן. שבח לבורא כבר פשט הוראה זו בכל מלכות אשכנז שמרחיקין ושומרין עצמן מליגע לנשותיהן כלל ולא לאכל עמהן כל ט"ו הימים עד שתטבול במים חיים. כהוראת רבי' שלמה.
בתוספתא דנדה א"ר יודן אסור לברך לפני הנדה שלא תהרהר ותאמר אמן ויחלל שם שמים, מכאן שאסור לנדה להתפלל ולהזכיר שם שמים, ואסור לשאול בשלום נדה שלא תחזיר ויחלל שם שמים. אך רבי' יצחק מפס' מתירה לברך על החלה.
<h2>דף סו:</h2>
כל אשה חייב' לברך בעודה מלובשת חלוקה ברכת הטבילה. ואם שכחה ולא ברכה קודם תעשה מיד אחר הטבילה. ואם שכחה קיימא לן ברכות אינן מעכבות. ואם עומדת במים ונזכרה שלא בירכה (ממעכה) [מעכרת] המים ברגליה ויברך.
א' רב יהודה א' שמואל כל המצות כולם מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מן הטביל', והיינו טבילה דגר, אבל נדה ובעל קרי מותרין לברך ולקרוא בתורה, אבל גר אינו גר עד שימול ויטבול, כך פר"ח, ורבי' האיי, ורבי' תם, ורבי' שמעיה, וכן הלכה. דאמ' רב נחמן בר יצחק [ברכות כ"ב ע"א] האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' אילעי בראשית הגז, וכר' יאשיה בכלאים, וכר' יהודה בדברי תורה, דתניא ר' יהודה או' אין דברי תורה מקבלין טומאה, אבל גר אכתי גברא לא חזי, תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו או' באימ"ה אקב"ו על הטבילה.
בתשובת הגאונים נדה שחפפה וטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אותה לילה שחפפה אינה צריכה לחוף אלא טובלת בלא חפיפה, אבל אם נמצא עליה לילה אחרת תחוף ותטבול. ומדבריהם למדתי אני שב"ט דסבירא להו דלא בא רבא לומר אלא שאינה צריכה חפיפה אבל טבילה וודאי לא עלתה לה ולא קשיין אהדדי. [הג"ה בגליון וכך היא הגירסא במס' נדה אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול אם לאו צריכה לחוף ולטבול].
נדה שחפפה וטבלה ואחר כך נמצא עליה דבר חוצץ אפילו מתעסקת באותו המין כל היום כלו לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברור לי שלא היה עלי קודם לכן.
עוד יש רעה חולה אשר דבקו בה מתוך שהנהיגו באותה רחיצה שעושות בימי לבון שלהן התחילו לעשות קבע ושכחו עיקר רחיצה שסמוך לטביל' שהיא חובה וכמעט שהן באות לידי ממזרות שהרי אותה רחיצה היתה רחוקה מן הטבילה וכבר יבשו עליה כל חבורות וגרבים וחוצצין ואינה עולה להן טבילה ומשמשו' בטומאה לבעליהן נמצא נבעלות בנדותן ובועליהן בועלי נדות וכולם בהכרת במזיד, לפיכך מצוה להשכיח אותו מנהג ולהשפילו ולהעלות מעליהן, שמתוך שעשו אותו קבע התחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, מידי דהוה אבא ראשו ורובו במים שאובין דאמ' במסכת שבת [י"ד ע"א] שהוא טמא, לפי שסמוך לטבילה צריכה ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין, ולשרות שערותיה ולחופפן כדא' בפר' אחרון דנדה דבעינן חפיפה סמוך לטבילה שלא יהא דבר חוצץ על בשרה שאפילו חבורה קטנה וגרב חוצץ, וריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משו' דאכתי לחין הן מכאן ואילך חייצי משום דהויין יבשין, ולהכי צריכה חמין לשרות בהם כל בשרה שצריכה חפיפה, והכי משמ' דחפיפה בגוף היא, דא' רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול שנית ואם לאו צריכה לחוף ולטבול שנית והכי קיימא לן. ומדקא' השתא אם נמצא עליה דבר חוצץ בהדי חפיפה אלמ' חפיפה בגוף היא, דאי בראש הואי מאי שנא דתנא חציצה גבי ראש יותר משאר האברים אלא ש"מ חפיפה בגוף היא. ויש שטועין באותה חפיפה דאמרו הא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה זהו חפיפת הראש כאותה חפיפה שמצינו גבי נזיר [ביצה ל"ה ע"ב] לא יחוף שערו באדמה אלמא שחפיפה זו בראש היא ואינו צריך סמוך לטבילה חפיפה בגוף אלא בראש. ויש להשיב על דבריהם שהרי כמה חפיפות מצינו בגוף, דאמ' [שבת ק"כ ע"ב] מי שיש לו שם כתוב על בשרו הרי זה לא יחוף ולא יסוך בשמן, ואמ' [כתובות י"ז ע"ב] האי מישחא דחפיפה מישחא שדרכה לחופפה על גרב וחבורה, הא למדתה שחפיפה בגוף היא. האשה צריכה לפרכס את ראשה קודם טבילה, פירוש לסרוק את ראשה, ולנקר את שניה כדי שלא ימצא בהם לא עצם ולא בשר ולא קיסם, כדא' מעשה בשפחה של ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. וצריכה תגלחת צפרניים של ידים ורגלים כדי לנקר מן הזבל שבתוכן שלא יהא חוצץ בפני הטבילה. אבל בית הקמטים ובית הסתרים אינו צריך שיבא בהן מים ואע"פ שצריכות הדחה כדתניא בית הקמטים ובית הסתרי' אינן צריכות שיבא בהן מים, וא' רבא עלה נהי דביאת מים לא בעינן מקום ראוי לבא בו מים בעינן כר' זירא דא"ר זירא כל הראוי לבלה אין בלה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבלה בלה מעכבת בו, והיינו דקא' רבא לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים כגון תחת השחי ותחת הדדין ואע"פ שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס מים בתוכה דהא בית הסתרים היא ולא בעי טבילה אעפ"כ חציצה פוסלת בה כר' זירא. וליכ' למימר כי איתמר הני שמעתתא דחציצה במסכת נדה לעניין טהרות אתמר אבל לא לעניין אשה לבעלה כדמוכח ביבמות בפר' החולץ [מ"ז ע"ב] דתני' כל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בגר בעבד משוחרר [ובנידה] והא בנדה לבעלה עסיקינן להתיר איסורא דומיא דגר ועבד, דאי בעי תימ' בנדה לגבי טהרות לטהרה מן הטומאה פשיט' טבילה לשם טהרות, אלא לא נצרכה אלא לאיסור והתר, וצריכה למימר דחציצה מפסלא לטבילה דהא עיקר חציצה גבי טהרות אדם כתי' שנ' [ויקרא ט"ו] ורחץ (את בשרו) במים [את כל בשרו] וגבי נדה לא כת' לא טבילה ולא חציצה כלל, וכלהו טבילות מהתם ילפינן לה דחציצה פסלה להו, ועוד אי בטהרות קמיירי מאי אריא דנקט נדה טפי משאר טמאות, אלא בנדה לבעל' קמיירי, ואע"ג דאית ספר' דגרסי במסקנ' דההיא שמעתא [ס"ז ע"א] לית הילכת' ככל הני שמעתתא וכי איתמר הכי לטהרות אבל אשה לבעלה לא, שבוש גמור הוא ולא גרסי' ליה דהא מייתי סיועא דריש לקיש דההיא מילתא לא דמיא לכל הני שמעתתא דלעיל, ולא גרס כי הא דריש לקיש דא' אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. ובספרו של יצחק ב"ר מנחם לא גר' ליה. וכן הנהיגה אחותו מר' ביליט משמו את בני עירה לחטוט שניהן אע"ג דבית הסתרים אינן צריכי' ביאת מים מקום הראוי לביאת מים בעינן כר' זירא דבימי רבא לא היו טהרות נוהג שמיום שפסקו מי חטאת כלם טמאי מתים ואין לנו טהרה עד שיבא מקוה ישר' ויזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו. שלמה ב"ר יצחק.
מצא' כתוב שהורו להתר להשליך חמין בצונן ולטבול בו, וכן מצ' ראייתם שהורו כך רבי' יצחק ב"ר אברהם וה"ר אבי"ה מאת מו' ה"ר אלעזר כל אשה שטבלה צריכה לזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה, וגם לא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה. וראייה טובה מצאו.
שמע' קוראי תגר ומליזין על בנות ישר' הטובלות אם נכנסו לאחר טבילה למרחץ, וכן כתב רבי' שב"ט דלא עלתה לה טבילה, אבל לי נר' דלא נפסלה הטבילה דאפילו לכתחלה יכול לרחוץ בתר טבילה לאלתר והביא ראייה מפר"ש.
<h2>דף סז.</h2>
והאידנא לא חיישינן לשמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ומטבילין בכל מקום בנהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי דמילתא דלא שכיחא היא ולא סבירא לן לא כאבוה דשמואל ולא כשמואל.
מנהג כשר נשים הטובלות שגוזזין צפורניהן קודם לכן ומסירין טיט או בצק אשר תחתיהן. מיהו אם נזדמנה להו טבילה ביום טוב או בחול המועד שאי אפשר לגוזזן מחטטת הצואה שתחתיו יפה יפה וטובלת.
דין תקון צפרנים לנדה. תנן [מקואות פ"ט מ"ד] צפורן המדולדלת אינה חוצצת, תוספתא [שם פ"ו ה"ה] צפורן שפירשה רובה אינה חוצצת, משמע הא פירשה מיעוט חוצצת, רובה המחובר הואיל והתחיל לפרוש תפרוש כולה, אבל לא פירשה כלל אינה חוצצת אע"פ שעומדת ליגזז, והוא הדין שער העומד לגזז וכל מידי דהכי רביתיה אינו חוצץ כדאיתה בפרק הערל [ע"ח ע"ב] שמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דעובר היינו רביתיה. אשה שיש לה נפח או מכה על מקום הצפורן שאינה יכולה לגלח הצפורן ולא לחטט בטיט שתחת הצפורן, ודאי כך הלכה פסוקה שאין חותכין הצפורן לגמרי לא מפני חציצת הצפורן שעתיד לקוצצו דהא היה דיי עד שיטביל כלו בין לר' בין לרבנן בפרק בהמה המקשה [ע"ג ע"א] אלא מפני הטיט שתחת הצפורן כנגד הבשר או בצק או מינו שלא כנגד הבשר. ולכך נהגו נשותינו סילסול בעצמן לחותכם לגמרי, ואם לא חתכום אלא ניקרו יפה יפה ואם לא תוכל האשה לא לחטט ולא לנקר ולא לחותכן נראה שדומה למה ששנינו בסוף מקוואות [פ"י מ"ח] (טיט) קוץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו, ותניא בתוספתא [פ"ח ה"ד] חץ שהוא בירכו ר' או' אינו חוצץ וחכמ' או' חוצץ, ואם קרם עליו עור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ לפיכך אם נפוח כל כך שאין הטיט נראה שתחת הצפורן אינו חוצץ ואם לאו חוצץ, ואין מועיל טבילתה, ואם נכנס הקוץ כל כך בעומק בין הבשר לצפורן שאינו שווה להסיר כלל כלל תטבול ויצאה ידי חובתה. מספר התרומה.
דין אשה שיש לה תחוב קוץ בבשרה ולא הוסר כולו אם אינו נראה שהוא כל כך בעומק אינו חוצץ אם קרם העור אחרי כן עליו.
האשה כשטובלת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן ופורשת כפיה ומרחקת אצבעותיה זו מזו כדי שיבאו המים ביניהם דא' ריש [לקיש] אשה לא תטבול אל' דרך גדילתה שכן דרכה של אשה כשהיא אורגת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן.
<h2>דף סז:</h2>
א' רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצת שתים איני יודע. ור' יוחנן א' אנו אין לנו אל' אחת. והכי גר' בברייתא [סוכה ו' ע"א] ורחץ את בשרו במי' שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, את בשרו, את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, שמע' ממסקנ' דשמעת' במסכת נדה אם רוב שערו קשור ביחד [נ"ל אחד אחד] בין מקפיד בין שאינו מקפיד חוצץ ולא עלתה לה טבילה, אי נמי מיעוט שערו ומקפיד עליו חוצץ, שתים ושלש קשורים יחד בין מקפיד בין שאינו מקפיד אינן חוצצין, ושאר כל דברים הנמצא בבשרה סמוך לטבילה אם מקפדת בו צריכה לטבול פעם אחרת, ואם לאו עלתה לה טבילה ומותרת לבעל' דתנן במסכת מקוואות [פ"ט מ"ז] זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ועוד שמע' לה מהתם דאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני ואם עשאה בשביעי אינה טהורה אלא שתהא טובלת סמוך לשקיעת החמה כל כך שלא יהיה לה פנאי לשמש עם בעלה ביום קודם שתחשך, שלא תבא לידי זבה ודאית מדאורייתא שאע"פ שזבה טובלת בשביעי מבעוד יום לנקותה שנ' [ויקרא ט"ו] ואחר תטהר, אחר מעשה ואפילו מבעוד יום, ואע"פ שצריכה ז' נקיים כיון שיש בה איסור במקצת היום אמרי' מקצת היום ככולו, לפיכך זבה יכולה לטבול מבעוד יום דבר תורה, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק שמא תבעל לאחר הטבילה מיד, ואם תראה אחר הבעילה תסתור כל מה שלפניה ונמצא בועל נדה למפרע הילכך אמרו חכמ' שאסור לעשות כן, וכן הלכה. והוא הדין זבה נמי אינה טובלת ביום. והיכא דטבלה ביום ז' לא תטבול אל' סמוך לשקיעת החמה או בליל שמיני, ואפילו באה לטבול חוץ לזמנה אינה טובלת ביום כגון שעברה ליל ח' ממתנת עד ליל ט', אבל ביום ח' לא תטבול משום סרך בתה, פי' שמא תראה בתה ותאמר אמי טבלה ביום גם אני אטבול ביום והיא לא תדע שמה שעשתה אמה יום ח' הוה, והיא עושה יום ז' ויום ז' אסור משום ספק זבה. אבל מחמת האונס שמתייראה שלא יזוקו לה במקומות שרודפי(ה)ם אחריהם במקלות ואבנים וסכנות אחרות מותר. או היכא דאיכ' למיחש משום גנבי או משום ביעתותא דליליא או משום צנה או היכא דאין מצוי לה מי מקוה בקרוב לה טובלת ביום ח' או ביום ט' או באיזה יום שתרצה מיום ח' ואילך, והכי אמ' במסכת נדה א' רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנ' לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה, ורב אדי בר אבין אטביל ביום ח' משום אריותא, ורב אחא בר יעקב משום גנבי, ורב יהוד' משום צנה, ורבה משום אבולאי, והאידנא נמי איכ' למעבד הכי היכא דאיכ' סכנה, אבל היכא דליכא סכנה לא תטבול אלא בלילה, ומכל מקום אינה צריכה צאת הכוכבים ויכולה לטבול סמוך לשקיעת החמה ולא חיישינן פן תבא לידי ספק דהואיל ומחשיך ובא אין לחוש ואפילו טובלת בז', והתם נמי פסיק תלמודא [ס"ח ע"א] הלכת' אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, אבל בליל טבילה לא ת(ת)חוף שמתוך שממהרת לטבילה אינה (חופה) [חופפת] שפיר, והיכא דלא אפשר לחוף ביום ז' כגון שאירעה במוצאי שבת ועשתה חפיפה בערב שבת לא תטבול למוצאי שבת עד שתחזור ותחוף ראשה שנית. ואם חל ב' ימים טובים אחר השבת ואירעה טבילתה בליל שני דהשתא אינה יכולה לחוף ולרחוץ בליל טבילתה ולא ביום שלפני טבילתה, רוחצת וחופפת ערב שבת היטב ותשמור עצמה בכל היכולת שבידה מטנוף וליכלוך גם תנקר ותחצוץ שניה ליל טבילתה. ומוטב הוא שתקדים חפיפתה קודם טבילתה או יום או יומים ממה שתאחר לשמש את בעלה לילה אחד ותבטל מפריה ורביה. אם מוצאי שבת הוא אם חפצה תרחוץ בחמין באותה לילה סמוך לטבילתה אך טוב ונכון לרחוץ ערב שבת בנחת שלא במהירות ובליל טבילתה תחוף עצמה במעט מים חמין ולסרוק ראשה ולנקר שניה. בספר התרומה אשה הטובלת בחולו של מועד צריכה שיגלח צפרניה הגויה.
דין אשה שחל טבילתה בליל ט' באב אסורה לטבול עד לילה שלאחרי כן.
טבילה בזמנה מצוה, דא' בפרק ב' דביצה [י"ח ע"א] א"ר חייא בר אשי א' רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ואפילו בשבת. וכן אמ' בפר' כל כתבי הקדש [קכ"א ע"א] שטבילה בזמנה מצוה. ודיוק וראייה מצ' אם הותזו על מלבושיו של אדם ממימי רגליו ורוצה לברך או להתפלל ומי רגלים מטופחים על מנת להטפיח יתן מים על בגדיו במקום שנטפחו מי רגלים על מנת לבטלן שאינו מכוין לצחצח אלא לטהר בעלמא כמו נדה בבגדיה. ורב האיי והגאונים אמרי אתתא שראת' נדה ושכיב לה שכיבא ואתרמי לה טבילה של מצוה בתוך ז' טובלת כדרכה ואינה חוששת דלא עדיפי ז' ימי אבלות מיום הכפורים וט' באב דטובלין כדרכן, וכן לעיניין כבוס וחלוף דלא עדיף ממועד דתנן [מו"ק י"ג ע"ב] ואלו מכבסין במועד, מכל מקום אסורה לשמש עם בעלה עד מישלם ז' ימי אבלות.
בשכל טוב היכא דאיכא אונס דלא מציא למטבל בליל שמיני טובלת ביום שמיני ומותר, וכן משמיני ואילך, ואעפ"כ אנן לא עבדינן הכי.
ביום טוב מותר להחם מים חמין לשפוך על הנשים כשהולכות לטבילה, אע"פ שאסור להחם מים לכל הגוף כי לא התירו בי' הלל [ביצה כ"א ע"ב] אל' דוקא לרגליו, משום צערא דצונן מותר ובפרק אע"פ [ס' ע"א] התירו אף בשבת וכאן עומדת במים היינו רחיצה כל הגוף ומותר.
<h2>דף סח:</h2>
מספר אב"י העז' מה שמברכין על ספירת העומר. ועל ז' נקיים דזבה אפלו ספירה בלא ברכה לא עבדינן בדבור אל' בשתיקה נ"ל דהיינו טעמ' דלא בקיאי' במראה דמים וזמנין סבורה להיות זבה ואינה זבה והויא ברכה לבטלה, ונדה נמי לא בעיא ספירה, ולא דמי לספק שני ימים טובים של גליות דמברכי דהתם נהוג והכא לא נהוג, ותו דאפילו היכא דבקיאי בקביעא דירחא מנהג אבותיהם בידיהם, וכיון דלא מברכינן לא ספרינן בלא ברכה, ותו דספירה זו זמנה קבוע לכל מה שאין כן בספירת זבה שבזו ראויה לברך וזו אינה ראויה לברך ותו לא מידי.
חייבת לבדוק עצמה ערב ובקר כל ז' ימי הספירה, מכל מקום אם שכחה ולא בדקה אלא יום ראשון ושביעי מותר, ואם לא בדקה בשביעי עד השמיני מחלוקת רב ור' חנינא. לכך צריך לזהר שלא תהא יותר מה' ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה אחרונה.
<h2>דף סט.</h2>
יש שפוסקין כרמי בר חמא דיום שפוסק' מונה לז' נקיים וקרא עליהם ר' שי' דבניהם כותיים דברייתא קתני בכותיים יום שפוסק' בו סופרת למניין ז', וכן נמי מביא ברייתא בשילהי מכילתי [ס"ט ע"א].
<h2>דף עב:</h2>
נדה דאורייתא הכי פירושא אשה שראתה טפת דם כחרדל טמאה כל שבעה ובלבד שתפסוק וסופרת ז' נקיים מיום שפסקה וטובלת לסוף ז' לעת ערב בעת צאת הכוכבים ומשמשת, ואותה טבילה הוא דאמרי' טבילה בזמנה מצוה. לסוף אותן ז' ימים הן נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה היא באותן הימים אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום, יום טהרה כנגד יום טמא וטובלת לערב שני ומשמשת. וכן אם ראתה שנים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום עד י"א יום. מכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבא ונוהגת בעצמה דין שאר נדה משעה שיוצאה י"א יום ואילך. ואותן הימים הן הלכה למשה מסיני. ואם ראתה ג' ימים רצופים באותן י"א יום בין בתחלה בין בסוף זו היא זבה גמורה ותשב עליהן ז' נקיים. ואם פסקה יום אחד באמצע השבעה סותרין כל מה שלפניה ומתחילין למנות מכאן ואילך ז' נקיים. וכן כל ימיה אם לא הספיקה להשלים ימי נקיותה. אבל לא פסקה (ימי נדותה לבא) נוהגת בעצמה כאשה בנדתה כמו שפירשנו למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל ז' מה שאין כן בזבה שאינה אלא שומרת יום כנגד יום. וחומר בזבה כשרואה ג' ימים רצופים יושבת ז' נקיים מה שאין כן בנדה שאפילו רואה כל ז' ופוסקת אותו יום שביעי טובלת לערב ומשמשת. עתה פירשתי י"א יום שבין נדה לנדה כדין תורה. ומתוך שראו בנות ישר' שבאות לידי ספק זיבה שאם היתה טועה במניין השבעה מכנסת ימי נדותה לתוך ימי זיבה וימי זיבה לתוך ימי נדותה, וכן כמה עיניינים כמפורש במסכת נדה. מתוך כך אמרו חכמים משום ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים ואפילו בתחילת נדתה ובראייה אחת, ומן התורה לא היתה צריכה לישב ז' נקיים שאפילו רואה כל ז' ופוסקת לערב טובלת ומשמשת והן החמירו על עצמן ועשו עצמן ספק זבות בראייה אחת ובטפה אחת לישב עליו ז' נקיים כדין זבה שלא תבאו לידי ספיקה. וכל דין כתמים נוהגין עתה בזמן הזה כמו שמפורש במסכת נדה בין לקולא בין לחומרא. עתה פירשנו מה טעם יושבת ז' נקיים.
